מודל המאגר
תת-מערכות המרכיבות מערכת שלמה חייבות להחליף ביניהן מידע על-מנת שיוכלו לעבוד ביחד ביעילות. ישנן שתי דרכים עקרוניות שבהן הדבר יכול להתבצע:
כל המידע המשותף נשמר בבסיס-נתונים מרכזי שאליו יש לכל תת-מערכת גישה. מודל מערכת המבוסס על גישה זו נקרא "מודל מאגר".
כל תת-מערכת מנהלת בסיס-נתונים משלה. המידע מועבר בין תתי-מערכות על ידי החלפת הודעות ביניהן.
רוב המערכות העושות שימוש בכמויות גדולות של נתונים מאורגנות סביב מאגר. מודל כזה מתאים למערכות בהן תת-מערכת אחת יוצרת נתונים ואחרת עושה בהם שימוש. דוגמאות למערכות כאלו הן למשל מערכות שליטה ובקרה, מערכות מידע ניהולי, כלי תכנון אוטומטי וכלי CASE.
למודל המאגר יש מספר יתרונות:
זוהי דרך יעילה לשתף כמויות גדולות של נתונים. אין צורך להעביר מפורשות מידע בין תתי-מערכות.
תתי-מערכות המייצרות נתונים אינן נדרשות לדעת כיצד הנתונים שייצרו משמשים בתתי-מערכות אחרות. הדבר מאפשר נתיקות גבוהה יותר בין תתי המערכות.
פעילויות כגון גיבוי, אבטחת מידע, בקרת גישה והתאוששות משגיאות מתבצעות במרוכז והן באחריותו של מנהל המאגר. תתי-המערכות עצמן יכולות, אם כן, להתמקד בתפקידן שלהן במקום לעסוק בנושאים אלו (הדורשים לרוב התמחות מקצועית נפרדת ללא קשר לתחום בו עוסקת המערכת).
מודל שיתוף הנתונים משתקף מתוך סכמת המאגר. קל ופשוט יחסית לשלב תתי-מערכות חדשות במערכת, ובלבד שהן מסכימות על סכמת שיתוף הנתונים שהיא המאגר.
אבל:
תתי-המערכות חייבות להסכים על מודל הנתונים של המאגר (הסכמה שלו). הדבר מחייב, לרוב, פשרה כלשהי בין הצרכים המיוחדים של כל תת-מערכת. פשרות כאלו עלולות לגרום לפגיעה בביצועי המערכת. מלבד זאת, כל תת-מערכת חדשה תדרוש פשרות חדשות, והתהליך של הוספת תת-מערכת עלול להפוך לקשה יותר בכל פעם.
למערכות כאלו קשה להתפתח. המאגר מופק על פי מודל נתונים מוסכם על כל תתי המערכות. תרגומו למודל נתונים חדש עלול להיות יקר, קשה ואפילו בלתי אפשרי.
תתי מערכות שונות עלולות לדרוש דרגות שונות של אבטחה, יכולת התאוששות ויכולת גיבוי. המאגר, לעומת זאת, כופה מדיניות אחידה על כל המערכת.
ביזור המאגר על פני מספר מכונות עלול להיות מסובך. אין בעיה עקרונית עם פיזור פיזי של מאגר לוגי יחיד, אבל פעולה כזאת בדרך כלל מלווה בבעיות של יתירות ועקביות של נתונים (המערכת נאלצת לשמור מספר עותקים של נתונים מסוימים, ועלולה להכיל עותקים שונים של אותו נתון ברגע מסוים).
במודל הנ"ל המאגר הינו פסיבי והשליטה בו היא באחריות תתי-המערכות העושות בו שימוש. גישה חלופית שפותחה עבור מערכות מתחום הבינה המלאכותית היא "מודל הלוח". במודל זה המאגר מיידע תת-מערכת כאשר פריט מידע רלוונטי עבורה נהפך לזמין. גישה כזאת מתאימה למערכות אשר בהן המאגר אינו כל כך מובנה: ההחלטה איזו תת-מערכת צריכה לטפל בפריט מידע מסוים יכולה להתבצע רק לאחר ניתוחו.
