הערכת מערכות מסורתיות
ובכן, מה עושים עם המערכת המסורתית ? הארגון מעוניין לקבל את התמורה הטובה ביותר לכספו ועדיין להמשיך לבצע את משימותיו על ידי מערכת תכנה.
על הארגון, אם כן, לבצע הערכה מושכלת לגבי המערכת – מצבה הנוכחי, דרישות עתידיות ממנה, חלופות קיימות, טכנולוגיות חדשות ועוד. על פי הערכה זו תבחר דרך פעולה מסוימת:
התפטרות מן המערכת: יתכן שהמערכת מיושנת יחסית לצרכיו של הארגון, וכבר אינה תורמת תרומה גדולה לעבודה השוטפת בו. במצב כזה אין טעם בהמשך העבודה עם המערכת או בשימור יכולותיה במערכת חדשה – המערכת לחלוטין לא רלוונטית.
המשך תחזוקת המערכת: אם המערכת חשובה לעבודת הארגון מחד, ואינה נדרשת לשינויים תדירים במיוחד מאידך – כדאי כנראה להמשיך ולבצע את התחזוקה השוטפת שלה מכיון שעלותה תהיה מינימלית. כל זאת בתנאי שהמערכת יציבה יחסית: אם המערכת מספקת שירות גרוע ולא צפוי הכדאיות של מהלך כזה פוחתת.
ביצוע שיפוץ מקיף למערכת על מנת להפוך אותה לניתנת יותר לתחזוקה: תהליך כזה של הנדוס-מחדש כדאי אם המערכת עדיין תורמת לארגון רבות אבל רמת התחזוקתיות שלה נפגעה במשך השנים.
החלפת המערכת בחדשה: חלופות מוצלחות וזולות, במיוחד מוצרי מדף קיימים, יכולים להוות חלופה מוצלחת למערכת המיושנת. חלופה זו הופכת כדאית יותר אם המערכת החדשה כוללת חומרה חדישה (שמשמעותה בדרך כלל ביצועים משופרים) או טכנולוגיה אמינה יותר.
את הערכת טיב המערכת יש לגבש מתוך שתי זוויות ראייה משלימות: שווי עסקי (באיזו מידה תורמת המערכת לארגון) ואיכות המערכת (כמערכת תכנה), כפי שנראה בתרשים הבא:
ארבע הקטגוריות הנראות בתרשים מייצגות למעשה את ארבע הקטגוריות שמנינו קודם, אלא שאינן לוקחות בחשבון את נושא השינויים העתידיים. על כל פנים, זוהי נקודת פתיחה טובה ובהמשך נראה כיצד קובעים את מיקומה של המערכת הנידונה במערכת הצירים הזו.
