חיזוי המהימנות
מתי עוצרים את תהליך הבדיקות של המערכת ? כיצד ניתן לקבל הערכה מדויקת לגבי קצב השיפור באמינות המערכת ? כדי לענות על שאלות אלו נדרש מנהל הפיתוח להיעזר בתחזית כלשהי לגבי אמינות המערכת. אבל לפני כן כדאי אולי להסביר מדוע בכלל יש לעסוק בתחזית כזו:
בדיקות תכנה הן תהליך יקר וארוך. לכן רצוי היה לסיימן ברגע בו המערכת מגיעה לרמת האמינות הנדרשת ממנה ובכך לחסוך בדיקות מיותרות.
לחלופין, יתכן שהבדיקות והתיקונים המתבצעים בעקבותיהן אינו משפרות את רמת האמינות של המערכת: במערכת שאינה בנויה או ממומשת היטב תיקון שגיאה אחת גורר אחריו פעמים רבות הכנסת שגיאות חדשות למערכת. במצב כזה תהליך הבדיקה עלול להימשך לנצח ולא לקדם את מסירת המערכת ללקוח. מנהל פיתוח שיוכל לזהות מצב כזה יוכל גם לנקוט בצעדים מתאימים – כתיבה מחדש של חלקים בעיתיים במערכת או הנמכת דרישות האמינות מן המערכת כלפי הלקוח.
במשך השנים פותחו מספר מודלים לחיזוי האמינות. המודל הראשון שפותח ב – 1972הוא גם הפשוט והנאיבי מכולם: הוא מניח כי לכל תקלה תרומה שווה לאמינות המערכת, וכי תיקון תקלה תמיד מעלה את אמינות המערכת (כלומר תיקון לעולם אינו מכניס תקלות חדשות למערכת). התוצאה היא פונקציית מדרגה הנראית כך:
הגרף מייצג את הקשר בין מדד ROCOF לאמינות, שכבר הכרנו ובין הנקודות בזמן בהן נמסרה גרסה חדשה של המערכת לבדיקות לאחר שבוצעו בה תיקונים.
המודלים הבאים, כגון המוצג להן (שפותח ב – 1973) כבר הכלילו את התרומה שונה של התקלות השונות לאמינות ואת הגורם המשבש של תקלות חדשות כתוצאה מתיקונים על ידי הכללת גורם אקראי במודל החיזוי שלהם. כתוצאה מכך גרף המדרגה קיבל תצורה מסובכת יותר, בה אמינות המערכת יכולה גם לרדת:
עם זאת, כדי לאפשר חיזוי מדויק יותר של מגמת האמינות במערכת נדרש היה מודל רציף יותר. לשם כך נבנו מודלים שונים שנגזרו מתחומי הנדסה כאלו ואחרים. רובם עסקו בהתאמת עקומה לנתונים וביצוע חיוץ על מנת לקבל תחזית מקורבת של הפונקציה שקיבלו בנקודת זמן עתידית:
